פסק-דין בתיק ב"ל 6291-03-11

1.         יעקב אבני (להלן - התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן - הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 12/9/10.

2.         משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק -

            "מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה ביום 12/09/2010 לא אירעה עקב סיכוני הדרך, אלא כתוצאה מגורם פנימי ללא כל תרומה של גורם חיצוני.

                נפילה זו נובעת ממצבך הרפואי הטבעי, ללא תרומה של סיכון מסיכוני הדרך.

                לפיכך, לא ניתן לראות בתאונה זו כתאונת עבודה", הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3.         בתיק זה העידו, מטעם התביעה, התובע בעצמו, אשתו, רות אבני (להלן - האישה) ויצחק מרצי (להלן- מרצי). הנתבע לא הביא עדים מטעמו.

4.         מתצהיר התובע עולות העובדות כלהלן -

א.         בתקופה הרלוונטית עבד התובע כמפעיל דוכן פיס באשדוד;

ב.         ביום 12.9.10 בשעה 14:00 לערך, כאשר סיים התובע את משמרת הבוקר, חזר הוא לביתו. תוך כדי הליכה ברחוב דוב גור (מרכז מסחרי) הסתבכו רגליו באזיקון של קרטון בשר והוא נפל ונפגע ברגלו השמאלית;

ג.          ליאור דמרי, סוכן מפעל הפיס שהיה במקום, פינה את התובע מהדוכן לקופת חולים, משם פונה באמבולנס לבית החולים ברזילי ואושפז לתקופה של שבוע;

ד.         ישנם עדים שראו את הנפילה ויכולים להעיד במידת הצורך;

ה.         התובע מקבל קצבת ניידות לאחר שהוכר כנכה בשיעור 80%.

5.         א.         בראשית חקירתו הנגדית השיב התובע כי הוא גר 200 מטר מהדוכן שלו. לשאלת     ב"כ הנתבע אם אשתו מלווה אותו בכל פעם שהוא יוצא מעבודתו, השיב -          "כשאני יוצא מהדוכן ב-14:00 היא יוצאת לעבודה אז היא באה אלי לדוכן. אם יש לה זמן       היא מלווה אותי הביתה ואם לא אז לא. בדרך כלל בערב היא תמיד מלווה אותי. היא        יורדת מהבית ומלווה אותי". ולשאלה מדוע לא ציין את האשה כעדה השיב "אני לא          זוכר למה".

כאשר ב"כ הנתבע הפנתה את התובע לטופס התביעה (נ/1) השיב כי כתב היד הוא של אשתו, ולשאלה מדוע אשתו שכתבה את הטופס לא ציינה את עצמה כעדה השיב - "היא לא חשבה שהיא יכולה להיות עדה. עד עכשיו היא חושבת שהיא לא יכלה להיות עדה".

ב.         לשאלת ב"כ הנתבע אם פינו אותו מיד לקופת החולים השיב התובע - "אשתי היתה איתי ולקחה מיד את התיק עם החישגד והכסף וזה שמביא לנו את החישגד היה שם עם הטנדר והוא פינה אותי לקופת חולים ומקופת חולים עם אמבולנס לאשקלון".

כאשר ב"כ הנתבע הקשתה ושאלה "קודם אתה אמרת שאשתך מלווה אותך כשהיא בעצם יוצאת לעבודה בצהריים. האם אשתך לא היתה צריכה ללכת לעבודה?" השיב - "אשתי יכולה ללכת לעבודה מתי שהיא רוצה. היא עמדה ליד הדוכן. אני נפלתי 4 מטר מהדוכן והיא באה אלי. היא דיברה כמה מילים עם הסוכן".

לשאלת ב"כ הנתבע "כשאתה נפלת אשתך עוד לא היתה במצב שהיא מלווה אותך?"השיב "אני הולך לאט למה אני הולך עם מקל. אני התחלתי ללכת ואשתי הלכה אחריי. אני יודע שהיא צריכה לבוא והיא כנראה בדיוק דיברה עם הסוכן ועם בעל הדוכן ואני התחלתי ללכת". לאור האמור, הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה את התובע אם נכון שכאשר נפל אשתו לא היתה עימו והשיב "לא הלכה איתי".

ג.          לשאלת ב"כ הנתבע השיב התובע שעד שהגיע לקופת החולים לקח רבע שעה או עשר דקות ומיד העבירו אותו לבית החולים.

כאשר ב"כ הנתבע הפנתה את התובע לרישום הרפואי מקופת חולים ביום האירוע (נ/6) שם צוין כי הביקור היה בשעה 15:49. ובקשה את הסברו לכך שהוא טוען שנפל בשעה 14:00 בסיום יום העבודה ופונה מיידית והתקבל מיידית אצל הרופא, השיב "זאת האמת".